המניעים הפסיכולוגיים בבחירת מסלולים בסיכון מוגבר

ההטיה הנפוצה ביותר היא הנחה שמה שעלה ימשיך לעלות. אנשים עוברים למסלול מנייתי אחרי שנתיים חזקות, כלומר אחרי שהמחירים כבר גבוהים, ובורחים ממנו אחרי ירידה — כלומר אחרי שהמחירים נמוכים. התוצאה היא פער עקבי בין תשואת הקרן לתשואת החוסך בפועל.

טבלאות התשואה שמתפרסמות מדי חודש מדליקות בדיוק את המנגנון הזה. הן מציגות עבר קצר טווח ומזמינות תגובה מיידית, בעוד שההחלטה עצמה נוגעת לעשרות שנים קדימה.

כשחבר בעבודה מספר שעבר למסלול מחקה מדד ועשה תשואה יפה, נוצרת תחושת פספוס. אבל התיק שלו נבנה לפי הגיל, ההכנסה, ההתחייבויות והאופי שלו — ואף אחד מהנתונים האלה לא זהה לשלכם. השוואה למישהו שאתם לא מכירים את הנתונים שלו היא הדרך הבטוחה להחלטה לא מתאימה.

בצד השני של המשוואה עומדת שנאת ההפסד: מחקרים מראים שהכאב מהפסד חזק כמעט פי שניים מההנאה מרווח זהה. זה מסביר למה חוסכים רבים מוכנים לוותר על תשואה משמעותית ובלבד שלא יראו מספר אדום בדוח.

המבחן האמיתי אינו ״כמה תשואה אני רוצה״ אלא ״איזו ירידה אני מסוגל לספוג בלי לשנות כלום״. מסלול נכון הוא כזה שתישארו בו גם בשנה שבה התיק יורד בעשרים אחוז, כי מסלול שנוטשים באמצע גורם לנזק גדול יותר מכל בחירה שמרנית.

שני עוגנים עוזרים: אופק הזמן — כסף לגיל פרישה בעוד 25 שנה יכול לספוג תנודתיות שכסף לחתונה בעוד שנתיים לא יכול; וכתיבה מראש — מדיניות פשוטה שנקבעת בזמן רגוע וקובעת מתי ואיך משנים, מונעת החלטות באמצע סערה.